מבצע עניבה לכל גבר

אם הכותרת נראית לכם הזויה במקצת, חכו עד שתראו את כמות העניבות ששמואל מחזיק למקרה ו........ בעצם לאיזה מקרה לא? כנראה ששמואל הוא האדם היחיד בעולם שנכנס לשוק הסיטונאי עם רשימת קניות, רק לעצמו.

בתור אדם שאוהב במיוחד להפתיע את המשפחה, הפעם המשפחה הרגישה חובה להפתיע אותו. ובדיוק לשם כך היא הזעיקה אותנו. מיד בתום ארוחת הערב הכינו לנו ילדיו של שמואל את הקרקע לחגיגת יום הולדת 50 מלאת הומור ורגש, שתיצרב בזכרונם של האורחים עוד זמן רב.

מלוא המחמאות מגיעות לכוכבה על ההכנה המצוינת שעשתה לפני הפגישה עימנו. בזכותה לא נשכח שום פרט מאחור וכל הצדדים בחייו של שמואל זכו לאזכור במהלך ההופעה.

נתראה באירוע הבא...

בוקה נגד ריבר באיצטדיון וסרמיל

אמנם עבר קצת זמן, אבל ממש לא שכחנו את החוויה הנהדרת בבאר שבע. בצהרי יום שישי לוהט במיוחד, בלי לחות כמובן, נכנסו ללב המאפייה הארגנטינאית של בירת הנגב. יום הולדת 60, אווירה מצויינת, ארוחה מעולה ולקינוח - אנחנו.

אפשר להניח שפיליפה קצת דאג כשלפתע חשפנו מולו את חולצתה של בוקה, יריבתו השנואה מילדות. אך לא באנו להכעיס, אלא בעיקר לשמח. וכך, שנייה לאחר מכן, התנופף לו באוויר הסמל של ריבר פלייט, בליווי ההמנון הרשמי של הקבוצה.

פיליפה והמשפחה היו בעננים, החברים תהו אם גם אליהם נגיע יום אחד, ואנחנו מצאנו בבאר שבע הרבה יותר נווה ממדבר.

נתראה באירוע הבא...

בחור בן 40

עד כמה שאלון היה נרגש ממסיבת ההפתעה שאשתו הכינה לו ליום הולדת 40, דבר לא הכין אותו להתפרצות שלנו. "מי אלה?" הוא בטח שאל את עצמו, "הרי כולם פה קרובים שלי. טוב, אלה בטח מלצרים או צוות ניקיון..." טעות בידך אלון.

במשך דקות ארוכות הצחקנו את האורחים בלכלוכים שאשתו של אלון שפכה עליו בפגישה המקדימה בינינו, ולרגעים הרגשנו כמו חלק בלתי נפרד מהמשפחה. לשמחתנו הרבה, קרובי המשפחה והחברים שהיו במקום מכירים את דמותו של אלון באופן מצויין, דבר שהעלה את רמת הדציבלים בצחוקם לשיאים חדשים.

היחידה שהתאכזבה מהאירוע זו הבחורה בג'י. פי. אס,
שעדיין לא יודעת היכן זה שכונת שניים העשר השבטים במודיעין.

נתראה באירוע הבא...

לילה לבן עם אקסלנס נשואה

יום חמישי, 6.4, התעופפנו לנו לאילת להנחיית טקס עובדים מצטיינים של בית ההשקעות אקסלנס נשואה. למרות שחשבנו שבעקבות המשבר הכלכלי המקסימום שהעובדים יקבלו יהיה ערב גיבוש על בסיס הסנדוויצ'ים והאייס קפה של ארומה, החברה הפתיעה ולקחה את מאות עובדיה לסופ"ש מפנק באילת.
בערב הפך חוף הדקל למחנה "אקסלנסי" מבוצר, המאושר לכניסה רק לעובדים, לנו ולשרית חדד. התחלנו את הערב עם רדת החשיכה, לא לפני שכל אחד ממאות העובדים החזיק כוס משקה ביד. הכול תיקתק בצורה יוצאת מן הכלל, הטקס זרם והעובדים ההמומים לא הפסיקו לצחוק מכמות ההפתעות שהכנו להם. כל מצטיין זכה (והיו לא מעט), פרט לפרס, למחווה קומית ייחודית, הקשורה לחייו.

זו היה ספתח ללילה לבן שמח, שהמשיך עם הופעתה של חדד ונגמר במסיבת חוף מטורפת. בדיוק כמו כמו שנה שעברה, גם הפעם היה לנו העונג להיות חלק מאירוע מרשים כל כך. עם בוקר חזרנו להכרה ונחתנו בתל אביב להתכונן לחגיגה הבאה, יום הולדת ארבעים לבראונר.

נתראה באירוע הבא...

גמר ליגת הבדמינגטון

חיכיתי כל החודש בהתרגשות ל-28 לגמר ליגת האלופות בין ברצלונה למנצ'סטר יונייטד , אבל סיגי מגן יבנה חשבה אחרת - היא הזמינה אותי להופיע בביתה בפני בתה דנה (מקום שלישי בארץ בבדמינגטון) וחברייה שרבים מהם גם משחקים את המשחק המוזר הזה.
מי שלא יודע מה זה בדמינגטון, בעברית זה נשמע הרבה פחות טוב - כדור נוצה.
מדובר במשחק מוזר ואיטי ביותר לטעמי, בו אחד השחקנים מכה את הכדור נוצה לעבר יריבו ועד שהכדור חוזר אליו יש לו זמן לשתות קפה, לנוח ואפילו לקרוא את צופן דה וינצ'י באנגלית.
וכך מצאתי את עצמי מופיע בזמן המשחק הגורלי בפני שחקני בדמינגטון מקצועיים. אני הצחקתי אותם והם התעקשו להסביר לי שבסין יש יותר מ-50 מיליון שחקנים מקצועיים ושבדרום קוריאה הרחוקה מדובר בספורט הלאומי.

במהלך ההופעה ניסית לשכנע את דנה שנתנקש בבחורה שמדורגת במקום השני על מנת שהיא תתקדם בדירוג, אבל הרעיון לא היה מוצלח כיוון שאותה בחורה היתה שם והיא באופן מוזר לא כל-כך התלהבה מהרעיון.
אפילו כתבתי לה שיר שבדמינגטון זה לא ספורט ושאפילו עדיף להיות מורה באורט - אבל היא נשארה בשלה.

מה אני אגיד לכם? כדורגל לא ראיתי, אבל למדתי שיש בארץ משוגעים שבאמת אוהבים את זה (הייתי מעדיף ללמוד את זה ביום אחר) ,עכשיו רק נשאר לי להופיע בפני איגוד הפינג-פונג ואיגוד הבאולינג ואני מסודר.

נתראה באירוע הבא...

קניידלך בתוך סיר של מפרום

20 נשים מקסימות אירחו אותנו שלשום (יום שני, 24.5) לחגוג את יום ההולדת של חברתן הטובה לילי. אם חשבנו שמצפה לנו ערב גבינות ויין אז טעינו בגדול. איך שנכנסו ציפתה לנו חפלה מטורפת עם מוזיקה מזרחית, אלכוהול בשפע ושולחן מלא בכל טוב, כיאה לריכוז גבוה של טריפוליטאיות.

שיתוף הפעולה מצד הבנות היה מצוין ולילי הייתה כל המופע עם דמעות בעיניים, רוב הזמן מצחוק, לעתים מהתרגשות. בסופו של המופע הן נשארו שיכורות אך מאוד מרוצות, עם חיוך בפנים וכמה מתנות מקוריות שיצרבו להן את הערב חזק חזק בזיכרון.

תודתנו המיוחדת נתונה למלכה, על האירוח הנפלא, ולצורי בעלה, על הציטוטים הקורעים מצחוק (וגם על התותים, המשמשים והעוגיות).

www.nardi.org.il

מלכת המדבר

לפני עשרה ימים ,היה לי את העונג להנחות בפעם השניה את הארוע השנתי של מלכת המדבר ,הסיבה הראשונה שהסכמתי היא כמובן הכסף אבל הסיבה העיקרית היא ,האפשרות להיות באולם אחד יחד עם 600 נשים .
ניסיתי להסביר להן שלשלוח 600 נשים לנהוג על ג'יפים ועוד במדינה זרה זה דבר מסוכן ביותר ויכול אפילו לפגוע בקשרים הבינלאומים של ישראל -אבל הן לא הקשיבו לי ורק צחקו .
סיכמתי עבורם 10 שנים של מסעות שבמהלכן :

1. הן עשו 1000 פנצ'רים
2. הן קלקלו 500 קלאצ'ים
3. הן הרסו 120 ג'יפים

הן הסתכלו על זה אחרת :
הן טענו שהן קיבלו מראש: 120 ג'יפים מקלוקלים, 500 קלאצ'ים של עובדים כמו שצריך , ו1000 גלגלים שכבר באו מראש עם פנצ'ר.

לסיום אני אצרף 2 כתבות שנכתבו לאחר הערב :
כתבה בYNET - http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3663672,00.html
כתבה באתר http://www.malka-net.co.il/Page.asp?PiD=0.1&id=675

השנה אני נשאר בארץ

אשתי קשרה קשר עם "למטייל" וגררה אותי בעל-כורחי לחודש באוגנדה , "תראה יהיה כיף ,זה מקום אקזוטי... את ממש תהנה ... אין דברים כאלה ...אפילו בלמטייל אמרו שזה יעד מומלץ ".
מה אני אעשה דבר ראשון אני חלש אופי ושנית לרגע באמת חשבתי שלהסתובב במדינת עולם שלשית נגועה באיידס ישתלב טוב עם ההיפוכונדרייה המתקדמת שלי .
נחתנו באנטבה , אני אגיד לכם את האמת אחרי שראיתי איך השדה הזה נראה , אני חושב שגם אמא שלי הייתה משתלטת על הטרמינל ומחלצת את מי שהיא רוצה ב5 דקות , באוגנדה הטייס הוא גם זה שבודק את הדרכונים וגם מבקש ממך כסף קטן לאוטובוס בסוף הטיסה .
בכלל אין כלום במדינה הזאת ,אין כבישים , אין מכוניות ,האוטובוסים מתפרקים תוך כדי נסיעה , אתה קולט את הנהג מחזיק את המנוע וחבר שלו רודף אחרי הגלגל.
את ערב ראש השנה אשתי החליטה שנחגוג יחד עם שבט יהודי הנקרא ; אבו-יודיה (אכן נשמע כמו ארגון טרור) השוכן במזרח אוגנדה .
מהלחץ ומהאוכל נהיית חולה והסתגרתי בחדר במשך יומיים לצורך "התנקות" כללית , באותו זמן הרב של הקהילה החליט שאני עומד למות והפיץ בקרב התושבים שאני חולה במלריה, לאחר כמה שעות השמועה הגיעה לאשתי והיא הודיעה לי בבהלה שחייבים ללכת לרופא של הכפר לוודא שאין לי מלריה .
שמתי על עצמי סדין והגעתי לרופא ,(אם אפשר להגדיר אדם בלי חולצה ותרבוש על הראש כרופא ),כל הכפר כמובן צעד אחרי .
הרופא אלילים הזה דקר אותי ואחרי שהתייעץ עם אשתי הודיע לי שיש לי מלריה מסוג פלצופיום אבל שאין לי מה לדאוג כיוון שמדובר להגדרתו במלריה קטנה .
הייתי חייב חוות דעת שנייה ,התקשרתי לרופא שלי בישראל והוא הרגיע אותי ואמר שאם יש לי מלריה מסוג פלצופיום זה רק הורג תוך 24 שעות .
הוא הכריח אותי לקחת ברצף 7 כדורים נגד מלריה (כל אחד בגודל של כדור פינג-פונג)ואמר לי שאני עומד לעבור 24 שעות של פרנוייה, התקפי חרדה ,ניסיון התאבדות וכל זה תוך כדי שלשולים והקאות .
לקחתי את הכדורים ונכנסתי למיטה וחיכיתי ,5 שעות ,10 שעות אחרי שעברו 24 שעות ולא היו תופעות לוואי נכנסתי ללחץ שאין תופעות וחטפתי התקף חרדה של שלושה ימים בו הייתי בטוח שכל היתושים מנסים להתנקש בי .
בסופו של דבר מלריה לא הייתה אבל מה ,סטלה כזאת ועוד באישור של רופא לא חוויתי הרבה זמן